פסק-דין בתיק ע"פ 40057-10-12

פתח דבר

1.                  בתקופה הרלוונטית לכתב אישום זה עבד המערער כמנהל מחסן חלפים של רכב עירוני בעיריית תל-אביב.

המתלוננת בתיק זה הועסקה כקלדנית באותו מחסן חלפים והמערער היה מנהלה הישיר.

2.                  בכתב האישום נטען כי בשנים 2008-2006 הטריד המערער מינית את המתלוננת. המערער העיר למתלוננת הערות הנוגעות למיניותה והציע לה הצעות בעלות אופי מיני בוטה. כך למשל ולשם הדגמה בלבד, החמיא המערער למתלוננת על רגליה, על החזה שלה ועל גופה, אמר לה כי הוא רוצה שתסור איתו לבית מלון שם יתקלחו יחד והוא יפשיט וינשק אותה, ואמירות נוספות מסוג זה.

המתלוננת, כך על פי הנטען, ביקשה מהמערער לכל אורך הדרך כי יניח לה לנפשה. בקשותיה לא נענו.

בשנת 2008 הפכו ההטרדות להיות גם פיזיות ולא רק מילוליות. כתב האישום מפרט שלושה מקרים ספציפיים, בהם נישק או ניסה לנשק את המתלוננת על שפתיה ועל לחייה בניגוד לרצונה וחרף התנגדותה. האחד בחודש ינואר 2008, השני בתאריך בלתי ידוע, והמקרה האחרון בחודש פברואר 2008. בעקבות ההסלמה פנתה המתלוננת בתאריך 17.02.08, כך עפ"י הנטען, לאחראית לבדיקת תלונות בגין הטרדה מינית בעירייה וסיפרה לה על ההטרדות.

עוד נטען, כי משנודע למערער על הפניה דלעיל, ניסה להניע את המתלוננת לחזור בה מההודעה שמסרה. המערער צעק על המתלוננת ודרש ממנה לבטל את תלונתה לפני האחראית.

למערער יוחסו עבירות של הטרדה מינית, מעשים מגונים וכן הדחה בחקירה. בית משפט קמא (כב' השופטת דורית רייך שפירא) הרשיע את המערער בעבירות אלה לאחר שמיעת הראיות.

3.                  על המערער הוטלו העונשים הבאים:

א.           שישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות.

ב.           12 חודשי מאסר על תנאי.

ג.             קנס בסך 2,500 ש"ח

ד.           פיצוי למתלוננת בסך 50,000 ש"ח.

על פסק הדין על שני חלקיו, הכרעת הדין וגזר הדין, הערעור בפנינו.

קביעתו המרכזית של בית משפט קמא

4.                  מטבע הדברים, העדים המרכזיים בתיק זה היו המתלוננת מחד גיסא והמערער מאידך גיסא. בית משפט קמא נתן אמון בגרסתה של המתלוננת וקבע שיש לתת לה משקל ראייתי מלא (עמ' 1110 להכרעת הדין). בית המשפט ציין כי מתן האמון נעשה לאחר ש "הזהיר את עצמו שלפניו עדותה היחידה של המתלוננת". יחד עם זאת, ואף זאת כפי שציין בית משפט קמא, לגרסתה של המתלוננת היו חיזוקים רבים, מהם חיזוקים שמקורם במתלוננת עצמה, כגון מצב נפשי ותלונות בזמן אמת, ומהם חיזוקים חיצוניים שנמצאו בעדויות עדים שהעידו מטעם התביעה.

באשר למערער קבע בית משפט קמא כי "מנגד בגרסת הנאשם וחלק מעדיו נמצאו פגמים ועדויותיהם היו בלתי משכנעות".

בדיעבד, אחת מהטענות המרכזיות שהעלה הסנגור בערעור, עניינה היעדר קביעת מהימנות מובהקת של בית משפט קמא באשר למערער: "ערכאה קמא לא מציינת בפסק הדין כי המערער עשה חלילה רושם רע או כי אין היא מאמינה לו- אין קביעה כזו בפסק הדין!" (ס' 6 לעיקרי הטיעון בערעור). הציטטה דלעיל מדברי בית משפט קמא מצביעה על כך כי אין ממש בטענה זו. בית משפט קמא לא האמין למערער ונתן לכך ביטוי בדרכים שונות. האמירה כי בגרסת הנאשם נמצאו פגמים וכי היא נמצאה כבלתי משכנעת, הינה דרך אחת לנסח ממצא שמשמעותו היא חוסר אמון וחוסר מהימנות שייחס בית משפט קמא לדברי המערער. כדי להשלים את התמונה נציין כי הביטוי דלעיל איננו היחיד, ולאורך הכרעת הדין שזורות אמירות נוספות שמשמעותן היא חוסר אמון בגרסת המערער. אין דרך אחת ואחת בלבד לניסוח ממצאי מהימנות. כל דרך כשרה לכך ובלבד שכוונתו של בית המשפט ברורה וחד משמעית. לעניינו, זוהי אכן התמונה. בית המשפט לא האמין למערער. נקדים מאוחר למוקדם ונאמר כי לא מצאנו כל סיבה להתערב בקביעה זו.

עיקר העובדות